חיסיון בעולם המשפט

ההתקשרויות שבין עורך הדין ללקוח נהנות מהגנה כפולה של חסיון בראיות וחובת סודיות אתית. כדאי לדעת שלא רק ההתקשרויות שבין עורך הדין ללקוח נהנות מהגנת החיסיון אלא קיימים מספר סוגים של חסיונות שונים בדרגות שונות בעולם המשפט. אולם הגנת החיסיון שהלקוח נהנה מההתקשרויות שבין עורך הדין ללקוח היא החזקה והמוחלטת ביותר.

איזה סוגי חסיונות קיימים?

ניתן למצוא חיסיון מכוח הוראות סטטוטוריות (הקבועות בחקיקה) וניתן למצוא חיסיון מכוח הלכה (פסיקה של בית המשפט העליון) שנתקבלה.

חיסיון מכוח הוראות סטטוטוריות:

בסעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") נקבעו חסיונות לטובת המדינה או לטובת הציבור. סעיף 44 לפקודת הראיות קובע חיסיון לטובת המדינה לגבי ראיות שמסירתן עלולה לפגוע בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה וסעיף 45 קובע חיסיון לטובת הציבור לגבי ראיות שמסירתן עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב.

הוראות חיסיון נוספות נקבעו בסעיפים 51-48 לפקודת הראיות ואלה יסודן ביחסי אמון מיוחדים בין מי שנתבקש להעיד ולמסור ראיה ובין מי שהעדות או הראיה נוגעים לו, דוגמת היחסים שבין עורך דין ולקוחו, כהן דת ומי שהתוודה בפניו וכן חיסיון על מידע שהתקבל במסגרת היחסים שבין רופא, פסיכולוג ועובד סוציאלי לבין המקבלים את שירותיהם.

אם כן מה ההבדל בין הגנות החיסיון השונות?

יש חסיונות שהם חסיונות יחסיים שלגביהם נקבע בפקודה או בפסיקה מנגנון בדיקה ובקרה ונקבעה נוסחת איזון לפיהם במקרים שבהם שוכנע בית המשפט "כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה" מוסמך בית המשפט להסיר את החיסיון ולהורות על מסירת הראיה.

ראיות חסויות מסוג "חסיון לטובת המדינה" או "חסיון לטובת הציבור" הם חסיונות יחסיים וניתנים להסרה כך גם לגביי חיסיון רופא או חיסיון פסיכולוג או עובד סוציאלי.

במלים אחרות, חסיונות יחסיים אלו למרות שעומדת להם הגנת החיסיון, ההגנה לפעמים תיסוג מפני האינטרס של עשיית צדק (ראו למשל: ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729 (1984);בש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 766 (1993); ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433 (1997)).

לעומת זאת, קיימים חסיונות שהם מוחלטים אשר לגביהם לא נקבעה נוסחת איזון ולא הוקנתה לבית המשפט הסמכות להורות על הסרת החיסיון. כך, ככל שהדבר נוגע לחיסיון מפני מסירת ראיה הנוגעת ליחסי עורך דין-לקוח או למסירת ראיה על ידי כוהן דת, אנו עוסקים בחיסיון מוחלט אשר לגביו לא נקבעה בפקודה נוסחת איזון ולא הוקנתה לבית המשפט סמכות להורות על הסרת החיסיון (ראו רע"א 5806/06 עיזבון המנוח נמירובסקי מיכאל ז"ל נ' שימקו, פיסקאות 7-6).

חשוב לשים לב להבדל גם בין שני החסיונות האלה. אומנם גם החיסיון הנוגע ליחסי עורך דין-לקוח וגם החיסיון הנוגע ליחסי כוהן דת-ואיש דת הם מוחלטים ולגביהם לא נקבעה נוסחת איזון ולא הוקנתה לבית המשפט הסמכות להורות על הסרת החיסיון. אולם הם שונים ונבדלים.

בנוגע לחיסיון הנוגע ליחסי עורך דין-לקוח, מי שזכאי להנות מהחיסיון הוא הלקוח ולא עורך הדין. כלומר מי שיחליט לשמור על החיסיון ולאסור את פרסום הדבר הוא הלקוח. בעוד שהחיסיון הנוגע ליחסי כהן דת-ואיש דת מי שזכאי להנות מהחיסיון הוא כהן הדת ולא אותו איש דת. כלומר מי שיחליט לשמור על החיסיון ולאסור את פרסום הדבר הוא כהן הדת ולא אותו איש דת שהתוודה.

דוגמא נוספת לחיסיון סטטוטורי מצויה בסעיף 22(ב) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 המתייחס לדו"ח של ועדת בקרה ואיכות.

חיסיון שהוכר ונקבע בהלכה פסוקה

בצד החסיונות הסטטוטוריים המאפשרים שלא למסור ולא לגלות ראיה, מוכרים בדין הישראלי חסיונות שהם יציר הפסיקה. כך למשל הוכר בפסיקה חיסיון לגבי מסמכים שהוכנו לקראת משפט (ראו: ע"א 327/68 זינגר נ' ביינון, פ"ד כב(2) 602 (1968); ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כט(1) 169 (1974); רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516, 522 (1995)בעמ' 523-522 (להלן: "עניין הסתדרות מדיצינית הדסה")) וכן לגבי מסמכים שנועדו לשמש בהליך חלופי ליישוב מחלוקת מחוץ לבית המשפט (ראו רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברת-סוכנות ביטוח בע"מ, פ"ד נה(3) 661, 664 (2001)).

עוד הכיר בית המשפט בחיסיון יחסי מפני חשיפת מקורות של עיתונאי, מקום שבו האינטרס הציבורי בהגנה על מקור המידע חשוב יותר מן הצורך שבקבלת העדות באותו עניין לשם חשיפת האמת (ראו ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב, פ"ד מא(2) 337, 358 (1987)).

חיסיון יחסי נוסף מפני מסירת ראיה הוכר בפסיקה מקום שבו נדרש בנק להציג מסמכים הנוגעים לחשבונותיו של לקוח (ראו רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, 772-771 (1993)). בהקשר זה גזר בית המשפט את החיסיון מחובת הסודיות המוטלת על בנק כלפי לקוחותיו והכיר בכך שללא חיסיון כזה עלולה חובת הסודיות להיפגע ואף להתרוקן מתוכן.

על מי מוטל להוכיח שעל הראיה חל חיסיון?

נקודה שחשוב לדעת כי לעניין נטל ההוכחה לכך שקיים חיסיון, מכוח חוק או מכוח ההלכה הפסוקה, מוטל על מי שטוען שיש לו חיסיון. לעניין זה ראו: עניין הסתדרות מדיצינית הדסה, 524; יעקב קדמי על הראיות חלק שני 869 (תשס"ד)).

ככל שמדובר בחיסיון יחסי והטוען הוכיח כי קיים בענייננו חיסיון כזה, עדיין זה לא אומר שיש חיסיון, אלא על הטוען לחיסיון להתגבר על משוכה נוספת. עליו להראות כי העניין שיש בחיסוי הראיה עדיף על הצורך לגלותה לשם עשיית צדק.

לסיכום ניתן לומר כי בעולם המשפט קיימים מספר סוגים של חסיונות המגנים על אינטרסים וצדדים שונים. על מנת שבעל דין בהליך שיפוטי יהא רשאי שלא לחשוף ראיה רלוונטית המצויה באמתחתו עליו להוכיח כי קיים חיסיון המוכר בדין מכוח חוק או מכוח ההלכה הפסוקה המאפשר לו לחסותה. על פניו נראה שהחיסיון החזק ביותר הוא החיסיון המצוי בידי הלקוח במסגרת היחסים שבין עורך הדין לבין הלקוח, שכן עסקינן בחיסיון מוחלט. אומנם, גם לכוהן דת יש חיסיון מוחלט אולם כאמור חיסיון כהן דת הוא לא חיסיון שמצוי בידי הלקוח המתוודה אלא בידי כוהן דת בהתאם לאמונתו.